איך יצאתי לשתות קפה ונפלתי לתוך מופע פיראטים

החוויה הנגישה של אלינה שפושניק בקרוז נגיש של חברת רויאל קאריביאן באניית Alure of the Seas:

אלינה באחת משדרות החנויות בספינה

לא מזמן מצאתי את עצמי, יחד עם אימי, אחותי, גיסי ושלושת ילדיהם בהפלגה באירופה על ספינת פאר. "מצאתי את עצמי", כי בתור מישהי עם אתגרי שיווי משקל, אני נוטה להעדיף קרקע יציבה, ובתחילה לא ממש רציתי להצטרף. עבורי זו הייתה פעם ראשונה בחו"ל עם כיסא גלגלים ממונע ופעם ראשונה על ספינה, ולא סתם ספינה, אלא ספינת ענק ובה 16 קומות, מופעים, בריכות, מסעדות, נוף לים, מערבולות (בים ובבטן) ועוד אינסוף אטרקציות. אימי ואני היינו בחדר מרווח ונגיש לכסא גלגלים, שלמרבה הצער הייתה בו בעיה אחת קריטית עבורי - לא הייתה אפשרות להכין בו קפה, אלא היה צריך לרדת לקומה אחרת, לעבור את כולה ולהגיע לבית הקפה.

מי שמכיר אותי טוב, יודע שאני מכורה לקפה, כך שאתם יכולים לשער את גודל המצוקה שלי. עם זאת, רוב הזמן טיילנו מחוץ לספינה; דעתי הוסחה על ידי המראות מלאי ההוד של הקולוסיאום ברומא וצוקי עיירת הנופש הלא נגישה לכיסא גלגלים, אמלפי; ואיכשהו שרדתי.

איור של אישה בכיסא גלגלים חושבת על קפה

אבל ערב אחד בו היינו בספינה, אחותי, גיסי והילדים הלכו לצפות במופע פיראטים באחת הקומות בה היה בית קפה, אימי ישנה, ואני הרגשתי שאני חייבת לשתות קפה ויהי מה. לפני כן הזהירה אותי אחותי שיש בקומה קצת בלגן בגלל המופע. "קצת בלגן", אמרתי לעצמי, "לא ירתיע אותי". ירדתי במעלית והגעתי לפתח הקומה. הרחבה שנגלתה לעיני הייתה תחומה, מימין ומשמאל, בסרטים שחורים, שמאחוריהם הצטופף הקהל. מוזיקה עליזה ורועשת נשמעה. עמדתי בכניסה, ותהיתי איך אעבור את כל הבלגן המינורי הזה בדרך ליעד הנכסף.

בעודי תוהה, הגנבתי מבט לשמאלי, ונגלה לי מחזה מוזר - 3 בחורים, רכובים על קורקינטים, לבושים בתלבושות יוצאות דופן; האחד במעיל גשם צהוב עם כובע תואם, השני בחולצה נפוחה בצבע גוף, שקעקועים מזרי אימה מצוירים עליה, והשלישי - לא הצלחתי לראות מה לבש; ובעוד אני שואלת את עצמי מה זו ההזיה הזאת, ומה הקשר בין מעיל גשם לפיראטים, שלושת הבחורים הפנו את ראשיהם ובחנו אותי בהפתעה. אני משערת שלכולנו היה אותו מבט מבולבל, ואז קלטתי שגם אני "רכובה", אם כי בישיבה, על "קורקינט" מוזר, עם מוט היגוי שכמו נלקח מגיימר.

בנוסף, בחרתי ללבוש לאירוע חולצה בצבע ורוד צועק, שלמעשה התאימה למעיל הגשם הצהוב, ואי-אפשר היה לפספס אותה. וכך, צופה תמים היה עשוי לחשוב שמארגני המופע צירפו אותי ברגע האחרון לצוות הקורקינטים, כחלק מאג'נדה של גיוון עובדים (בעגת ההייטק, Diversity)- גם אישה יחידה בצוות, גם על כיסא גלגלים, פשוט situation win-win. לאחר אותו מבט הדדי, כולנו פרצנו בצחוק. לא יכולתי לדבר או להסביר מה אני עושה שם מבעד לצחוק, וגם לו יכולתי, לא היו שומעים אותי בגלל המוזיקה."תזרמי ותתגלגלי איתם (תרתי משמע)", אמרתי לעצמי. "אולי לא יבחינו בך בקהל מרוב המוזרות של האחרים, ומרוב כל הפיראטים ברחבה, שטרם ראית בכלל. תזכרי - 'כוס קפה, לא משנה מה".

איור של אישה בכיסא גלגלים צוחקת לצד שלושה גברים על קורקינטים

ובכן, פשוט התגלגלתי קדימה בטור אחרי האחרים. הטור נסע בצד ימין של הרחבה, ושם ראיתי את הפיראטים, שלהפתעתי לא היו ברנשים מוזנחים, מקועקעים, לבושי סחבות ועם פה ללא שיניים, כפי שציפיתי, אלא אנשים בבגדים הדורים ופאות מסולסלות, שהזכירו את קפטן הוק מ"פיטר פן" של דיסני. הפיראטים פנו לעבר הקהל, והניפו חרבות, ואילו אני תכננתי לעבור מאחוריהם, כך שלא ירגישו בי, וכמעט הצלחתי, עד שלקראת סוף השורה, אחד הפיראטים הסתובב אלי והלם בידי עם החרב שלו.

למזלי, החרב הייתה מקרטון. הפיראט המבוהל החוויר ואמר שהוא מצטער. אמרתי לו שלא נפגעתי, והמשכתי הלאה במסעי. או אז הסתבר לי, שסגרו את כל הקומה, ולא רק רחבה אחת, לטובת המופע הזה, אבל לא התייאשתי, וחזרתי בראשי על המנטרה - "כוס קפה, כוס קפה. תכף תגיעי". לאחר שניסיתי להיצמד ככל האפשר להמוני האנשים שהיו בקהל בצד הרחבה, אך לא יכולתי מרוב צפיפות, ויתרתי על השאיפה שלא יבחינו בי והחלטתי לעבור לצד השני מהר ככל שאוכל.

הייתי כבר בחצי הדרך לצד השני, כשהבחנתי מימיני בספינת ענק מעץ, עם מוזיקה, רוח וצלצולים, ועליה אנשים שלא הצלחתי לראות ממרומי הקורקינט שלי. "או אלוהים", חשבתי, "כמה עוד אני יכולה לסבול?" אולי הייתה שם גם עלמה במצוקה, כמו שתמיד יש בסיפורי פיראטים, אך קרוב לספינה הייתה גם הייתה עלמה כזו - אני.

איור של אישה בכיסא גלגלים מול פיראט

ניווטתי במהירות ועברתי לצד השני בו היה הקהל, לפני שהספינה הספיקה לדרוס אותי, לעיניו המשתאות. כשהסדרתי נשימה, ראיתי שני ילדים קטנים מסתכלים עלי בפה פעור. כל מה שיכולתי לעשות אז הוא לנפנף להם לשלום, לשים לב שהם מנופפים לי בחזרה, ולנוע לעבר סוף הרחבה, אל בית הקפה.

סוף-סוף הגעתי! המוזיקה עוד רעשה, הקהל עדיין הצטופף. הייתי מותשת מהמסע וכבר חשבתי ללכת לבית קפה בקומה אחרת, אך לאחר דקה או שתיים, פתחו את המחסומים, כיבו את המוזיקה ונחיל האנשים התפזר. אחותי, גיסי והילדים הופיעו, משועשעים למדי, וסיפרו שיעלי הקטנה שאלה את אחותי במהלך המופע, "אמא, זו לא דודה שם"? (הם קוראים לי "דודה"). כמה דקות לאחר מכן, סוף סוף, שתיתי כוס קפה, אכלתי עוגיה והתאוששתי מההרפתקה הזו שבמבט לאחור, הייתה אחת החוויות המצחיקות והמהנות בטיול.

וקצת לגבי הקרוז עצמו: בתמונה ניתן לראות את גובה המיטה באנייה - גבוהה מדי. פתחו עבורי את הספה.

מיטה גבוהה בספינה

יציאה נגישה למרפסת

רגע של נגישות וערבות הדדית מצד המדריך ומישהו מהרחוב בטיול ליד ברצלונה

בגדול טיול בספינה מתאים לאנשים בכיסא גלגלים / קלנועית. הספינה נגישה לגמרי וראיתי כמה אנשים בכסאות גלגלים. בוודאי שיותר נוח בכסא ממונע ולא ידני בגלל המרחקים. כל זה בתנאי שאתם לא סובלים כמוני כשאתם מביטים בים או כשהספינה זזה.