top of page

נגישות בסידני, פיג'י והוואי

כתבה מאת אהרן (אריק) ומוש למגזין "תדמית הנכים" שפורסמה בשנות ה-90.


הזמנת משפחה לחתונת בן משפחה בסידני שבאוסטרליה הייתה סיבה מספקת לנוע במשך חודשיים ימים מבנגקוק למזרח אוסטרליה, פיג'י, הוואי, קליפורניה ועד לחוף המזרחי של ארה"ב.





לאחר הביקור בבנגקוק, תאילנד עליו נפרט בכתבה נפרדת, טסנו לסידני אוסטרליה בחברת התעופה הלאומית "קוואנסט" הנותנת שירות נפלא לציבור הנכים. במטוס כסא גלגלים צר ומתקפל, המאפשר לנכה להגיע לשירותים שהם נסבלים למדי, על אף מימדיהם הקומפקטיים, וצוות נהדר שנטל על עצמו את כל הסיוע לו נזקקתי, תוך שהם מעודדים את אשתי לחזור למקומה ולנוח: "את לא צריכה לדאוג לו, אנחנו נטפל בו ככל שיהיה צורך".


אכסיומה אחת, שטרם הצלחנו לשבות בחברות התעופה השונות בעולם היא שעל אף כל ההתרעות, על היותי רתוק לכסא ועל הצורך להכין את "Aisle Chair" לשם מעבר למושב, תמיד ימצא הדייל/דיילת אשר יתעקשו לשאול: "האם אתה יכול ללכת כמה צעדים?" ללא ספק המושג שלהם על מיהו נכה? שונה מהמושגים שלנו.




בסידני התאכסנו במלון דירות "מרינה קומפלקס" שב"גלמור רואד" ברצוני לציין שהעיר סידני, היא אחת הערים היותר נגישות שביקרתי בטיוליי, הנגישות נראית לעין, אנשים ממהרים לסייע בכל הנדרש, הנחות בכניסה לאתרים, הכנת מפתחות למעליות ועוד.

סידני המתארגנת לארח את האולימפיאדה בשנת האלפיים אינה מזניחה את הנכים!


בדרכנו החוצה לאחר ביקור ממצה במוזיאון הימי הבחנו באדם מתנשף רץ אחרינו, לרגע תהיתי מה כבר עשינו שרודפים אחרינו? אך הרודף, שהציג את עצמו כאחד ממנהלי האתר, ביקש לשאול אותנו אם נהננו מהביקור והאם הכל היה נגיש לשביעות רצוני? "אנחנו משתדלים לבדוק עם האורחים הנכים, אם הכל עשוי כראוי והאם יש משהו שניתן לשפר?" הרגענו אותו כמיטב יכולתנו כי הסידורים מושלמים ונשאנו תפילה בלב שימות משיח אלו יגיעו גם לארצנו.


מסידני המשכנו לפיג'י, פיג'י מאוד שונה מכל מקום אחר שפגשנו בדרכנו עד כה. שדה התעופה ב-Nadi מינימלי ומיושן, אך תושבי המקום נאים ותמירים לבושים בצבעים בהירים, נשים וגברים כולם בחצאיות והחיוך שעל פניהם ידידותי באופן בלתי רגיל וממלא את הצופה שמחה.





נציגת חברת הנסיעות חיכתה לנו עם מיניבוס - שהיווה קצת קושי עבורי, אך עם הסיוע הלבבי, הביאה אותנו עד מהרה למלון Nadi Traveloge, מלון זה נבחר על פי מדריך "RADAR" - הנותן מידע תיירותי לציבור הנכים בעולם.

החדר הראשון אליו הובלנו ברוב טקס והדר היה חדר סטנדרטי ולא מותאם לנכים, ביקשתי חדר מותאם ושוב קיבלנו חדר דומה, כששאלנו "מה עושה חדר זה לחדר נכים יותר מהחדר הראשון?" התשובה שקיבלנו בשיא הרצינות הייתה "אבל אדוני, חדר זה הוא בקומת הקרקע וקרוב ביותר למסעדה ולבריכה".

הרמתי ידיים והתמסרתי להנאה מהאי המטורף הזה.


אחר הצהריים נסענו ל- Pacific Harbor Cultral Center (מרכז לשימור המורשת) בדיוק בזמן למופע אחר הצהריים "לא, כיסא הגלגלים איננו מהווה כל בעיה" הובטח לנו ולהפתעתי המוחלטת, אכן כך היה. להקת הזמרים שליוותה את עצמה בנגינה על גיטרה ויוקללי, הובילה אותנו וקבוצה של כמה אמריקאים אל מזח העץ, אליו הייתה קשורה סירה רחבה, מעין קטמרן עם מושבים בשני צידיו ובאמצע מעבר בגובה הרציף וברוחב כסא הגלגלים. העדפתי לשבת על אחד המושבים עם המשפחה.


ארבעה חותרים תפסו את מקומם כשהם שלובי בירכיים ומשוטים בידיהם, המתופף החל להקיש קצב לחתירה והשעות הבאות הובילו אותנו בנבכי ההיסטוריה, המנהגים ואורחות חייהם של תושבי פיג'י בטרם נחשפו למיסיונרים הלבנים. כיום הם נוצרים אדוקים המאמצים את התנ"ך לחיקם באהבה ובאמונה מלאה, היותנו אורחים מישראל ריגשה רבים מהם שראו בנו מעין קרובים אבודים המוכרים להם מספרי התנ"ך. מעניין היה להיחשף לתרבות שלא הכירה את המתכת וכל מוצריה היו מבוססים על עץ ואבן, אפילו פרטי הלבוש ניטוו מסיבים שקולפו מהעצים. מראה מעורר אימה היו כלי הנשק העשויים עץ ואבן ותכליתם לרוצץ את גוגולת היריב בהנפה אחת. לרווחתנו ציינו, בלא מעט סיפוק, כי מאז התנצרו, חדלו ממנהג הקניבליזם וריצוץ הגולגלות הטקסי.


בדרכנו חזרה בדרך המשובשת, המחישו לנו כי הם דבקים עתה בתפישת "השומרוני הטוב" כאשר סעדנו את ליבנו במסעדה מעולה על אם הדרך, גילה שומר הסף תקר בגלגל המכונית, תוך שאנו סועדים ביקש מאיתנו את מפתחות הרכב - לתומנו חשבנו שהרכב מפריע בחנייה - והחליף את הגלגל. בטרם סיימנו מנה אחרונה קיבלנו את המפתח ורק אז התברר לנו עניין התקר. למותר לציין שסירב לכל תודה חומרית שהצענו. עם שובנו לארץ שלחנו לו מזכרת נאה מארץ הקודש. האכפתיות, החברות והפתיחות שמצאנו שם שבו את ליבנו לעד, לפיג'י אני בטוח שעוד אשוב!


בארה"ב הגענו לאי מאווי (Maui) שם השתכנו בדירה מתואמת פחות או יותר, אשר אורגנה על ידי משרד נסיעות מקומי המתמחה בנכים הנקרא Travel Over The Rainbow ואשר סיפק לנו גם מיניוואן מותאם לנכים. יום אחד ביקשתי מגיסתי, החברה במועדון שייטי סירות "קאנו-הוואי" לארגן לנו שייט לכמה שעות. קיוויתי למצוא סירה נוסח האיים אך במקום זאת מצאנו תעלול חדש שנקרא Ski Wave הנראה כמו "סרף בורד" עם שקעים לישבן ולעקבים, המקפץ על המים כמו פקק שעם. זה לא בדיוק מה ששייט פרפלג מבקש, אך כפי שכבר אמרתי זה לא יעצור אותי. תוך מלחמה מתמדת להחזיר לעצמי את שיווי המשקל חתרתי אל מרחבי האוקיינוס.





האמינו אם תאותו, אפילו הצלחתי להנות מהשייט, על אף שפעם אחת התהפכתי ומצאתי את עצמי שוחה במים, מתפלל שלא יופיעו כרישים, לאחר שהמדריך סייע לי לטפס חזרה על המצוף המינימלי, הוא גם התפנה להרגיע אותי, זה רק עיצבן, שהרי אם עברה שנה מאז אכלו הכרישים משהו לאחרונה, הרי ברור שהם ישמחו לעוט עלי.

לאחר כשעתיים וחצי של שייט מתוך 4 השעות המתוכננות, הרמתי ידיים וחתרתי לחוף הקרוב. סיכמנו ששאר החבורה תמשיך כמתוכנן ואז יבואו לאסוף אותי ואת אישתי מהחוף המבודד עליו נחתנו.

מצאנו עצמנו עצמנו במפרצון חולי קטן, מוקף דקלי קוקוס ולרגע ניתן היה לחשוה שאנו על אי טרופי נידח, בעוד אישתי נסחפת קצת במחשבות הרגשתי אני כמו לוויתן מקורקע. נשמתי לרווחה כאשר לאחר שעתיים הגיעה החבורה העליזה לאסוף אותנו ולחבר אותי סוף סוף חזרה לכסא הגלגלים שלי, הם לא יבינו לעולם עד כמה הפך הכסא להיות חלק ממני.


שמונה ימים של כיף באיים הטרופיים הללו מסוגלים היו להעלות הרהורי כפירה אפילו בליבו של הציוני מספר אחד. עזבנו בלב כבד והמשכנו במסענו לקליפורניה: בקרנו סן-פרנסיסקו המופלאה, חוף כרמת וכלבי הים, לוס אנג'לס ודיסניוורלד. סאן-דייגו ועולם הים, היוו סיום מענג לטיול מופלא של הצצות חטופות למקומות קסומים על פני הגלובוס.

כל כך מעט הספקנו לראות וכל כך הרבה עוד מצפה לנו!


13 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


Post: Blog2_Post
bottom of page