מקסימום זה יצליח: המסע של אלינור, אריאל ויוסי בתאילנד

מאת יוסי קורן

פרולוג: המרוץ לחדר הנגיש (או: איך סוגרים חופשה בתאילנד?)

לתכנן חופשה משפחתית לתאילנד זה תמיד אירוע מרגש. התמונות של עצי התמר הנוטים קדימה, המים בצבע טורקיז עמוק והמחשבה על הפרישייק הראשון בחוף כבר מריצות את הדופק. אבל כשמדובר בשלשה שלנו – אלינור, אריאל ואני – שלב ה"לפני" הוא חתיכת מסע בפני עצמו.

עבור רוב האנשים, בחירת מלון היא עניין של דירוג כוכבים, קרבה לים או ביקורות על ארוחת הבוקר. בשבילי, חיפוש מלון דומה יותר למבצע מודיעיני מורכב: התמונות המרהיבות באתרי ההזמנות הן רק הרקע; הדרמה האמיתית מתרחשת בפרטים הקטנים. האם יש מדרגה בכניסה למקלחת? מה רוחב המעבר בדלת (כשכל סנטימטר מעל 70 ס"מ הוא עולם ומלואו)? והאם כיסא הגלגלים שלי יוכל לתמרן בכיף בין המיטה למרפסת?

הדרך אל ההזמנה המאושרת הייתה רצופה בשינויי מסלול ובחינה מחדש. התחלנו ברעיונות מסוימים, עברנו דרך מלון אחד, ביטלנו אחר, ושלחנו הודעות מפורטות לריזורטים שונים בבקשה לצילומים בזווית ישרה של חדר הרחצה. בין השוואת חופים, בדיקת נגישות קפדנית וספירת ימים, נבנה המסלול המדויק לנו: פתיחה מפנקת ושקטה בריזורט הפתוח של קאו לאק (JW Marriott), המשך קסום באו נאנג (במלון Centra), וקינוח תוסס ומלא חיים בלב פוקט (ב-M Social).

כשהתקבלו האישורים הסופיים במייל, וההודעות הבטיחו שהחדרים ערוכים ומוכנים, נשמה המשפחה לרווחה. התיקים היו מוכנים, המסמכים מאורגנים, וכל מה שנשאר הוא לעלות על המטוס, להשאיר את הדאגות מאחור ולצאת לדרך...

14.07.2026 יוצאים לדרך (בחסות המזרח התיכון)

יצאנו מהבית ב-21:00, מלווים בתערובת מוזרה של התרגשות וחשש.

מצד אחד – הרפתקה חדשה בפתח! הפעם בהרכב מצומצם וייחודי: רק אלינור, אריאל ואני. בלי ההמולה והלוגיסטיקה העצומה של כל החבורה הגדולה, פשוט שלושתנו.

מצד שני – תאילנד, על כל קסמה, היא לא בדיוק שמורת טבע של נגישות, וכל יציאה כזו דורשת תכנון של תמרונים לוגיסטיים לא קטנים. כאן, דווקא יש יתרון לטוס עם הילדים הגדולים.

ומצד שלישי... נו, המזרח התיכון כרגיל לא מאכזב בתזמון. ברקע רוחות מלחמה נושבות בעוז – דיווחים בחדשות על מתיחות שיא בין ארה"ב לאיראן, איומים בטילים לעבר מדינות המפרץ, ואנחנו? אנחנו מתכוננים לעשות קונקשיין רגוע ב... אבו דאבי.

"נציק לאיראנים דווקא עכשיו?" הדהדה השאלה באוויר. האם בכלל נצליח להמריא? האם הטיסה תבוטל ברגע האחרון? או שנגיע למפרץ בדיוק כשמישהו יחליט ללחוץ על ההדק? עם כל המחשבות האלו בראש, העמסנו את המזוודות והכיסא, ויצאנו לדרך.

מבצע "שלב אחר שלב" מתחיל

15.07, בשעה 00:55 המטוס מנתק מגע מנתב"ג וממריא לכיוון אבו דאבי. ברגע שמתיישבים בכיסא, כל מנגנוני הלחץ של נוסע עם מוגבלות ניידות נכנסים לפעולה. המשימה הראשונה והקריטית: לוודא מעל לכל ספק שכיסא הגלגלים שלי והגלגל החשמלי ירדו איתי לקונקשיין באמירויות, ולא יוחלט בטעות לשלוח אותם ישר לפוקט בלעדיי.

שלב ראשון: נחיתה באבו דאבי. הדלתות נפתחות, הכיסא והגלגל ממתינים לי בפתח המטוס בדיוק כפי שהובטח. נאנחים לרווחה – שלב ראשון עבר בהצלחה.

שלב שני: הטיסה השנייה – עוברת חלק. בשעה 18:20 גלגלי המטוס נוגעים במסלול הנחיתה של פוקט. הלב תמיד מחסיר פעימה ליד מסוע המזוודות ובמהלך פריקת הציוד המיוחד, אבל הנה הכול מגיע, שלם ותקין.

שלב שני – עבר בהצלחה!

שלב שלישי: עכשיו נשאר רק להגיע למלון בקאו לאק. בחוץ מחכה לנו רכב ההסעה, גם אותו הזמנתי מראש. עקב חוסר הבנה בזמן ההזמנה, קיבלנו – מכונית חשמלית קטנה של BYD. מבט חטוף בבגאז' מבהיר מיד שהתחרות בין המזוודות, כיסא הגלגלים, הציוד המשפחתי ושלושתנו תהיה צמודה במיוחד. אבל מי אנחנו שנירתע מצפיפות? בקצת תושייה, משחקי טטריס מתקדמים ודחיפה אחרונה – כולנו בפנים, נוסעים בחושך אל עבר קאו לאק.

בשעה תשע בערב, ניצחון. אנחנו נכנסים ל-JW Marriott בקאו לאק. המקום מהמם ביופיו, החדר ענק ומותאם, והשירות התאילנדי היוצא מן הכלל עוטף אותנו מיד.

שלב שלישי ואחרון – הסתיים בהצלחה מרובה.

ומה לגבי איראן? נו, לא שמענו ממנה. המזרח התיכון נשאר מאחור, והמשימה היחידה שנשארה לנו עכשיו היא פשוט להתחיל לכייף.

16.07 בבוקר: פותחים את קאו לאק בקצב שלנו

אתמול הלכנו לישון מאוחר, אחרי ארוחת ערב טובה במלון וסבב ארגונים, פריקת מזוודות וסידור כל הציוד בחדר. היינו כל כך עייפים מהדרך, שפקחנו עיניים רק רבע שעה לפני אחת עשרה בבוקר! כמעט פספסנו את הבוקר לגמרי, אבל מזל שאנחנו בתאילנד – חדר האוכל עוד היה פתוח, והספקנו להגיע בדיוק בזמן.

אחרי האוכל יצאתי לסיור ראשון במתחם. המלון הזה הוא שילוב משגע של ג'ונגל טרופי ירוק, מדשאות מטופחות וחוף ים פתוח, אבל השטח שלו פשוט עצום – כזה שבאמת צריך מפה צמודה כדי לא ללכת לאיבוד. כדי להגיע מהחוף בחזרה ללובי, נאלצתי לעצור ולשאול את אנשי הצוות לא פחות משלוש פעמים בדרך!

מה שלא ידעתי מראש הוא שהמלון מציע לאורחים, לגמרי בחינם, שפע של פעילויות וציוד: מגלשנים וקיאקים ועד אופניים לדיווש ברחבי המתחם. והבריכה? סליחה, הבריכות – כי לא מדובר בבריכה אחת שגרתית. הבריכות המרכזיות ואלו שזורמות ממש מתחת לחדרי הקרקע מחוברות כולן לרשת מים אחת ענקית, באורך כולל של כמעט קילומטר! בפועל, במקום מלון עם בריכה – קיבלנו בריכה ענקית שבמקרה בנו מסביבה מלון.

את שעות אחר הצהריים העברנו בכיף בבר הצף שבבריכה, וכשהשמש החלה לרדת יצאנו לשוק הלילה Bang Niang. שוק תאילנדי אמיתי כמו שצריך: התחלנו עם מוחיטו, שיהיה, בשביל האווירה. חגגנו על ארוחת דגים טריים, פרישייק צונן וכמובן בננה לוטי חמה לקינוח מתוק. כשאלינור נכנסה למסאז' מפנק, אריאל ואני המשכנו להסתובב בין הדוכנים. בדרך מצאנו דוכן פירות ססגוני והחלטתי שהגיע הזמן לניסוי קולינרי: קניתי דוריאן. מה אגיד לכם? זוועה. הריח, הטעם – אני לא מבין למה קוראים לו "המלך של הפירות" אבל בהחלט מבין מדוע אסור להכניס אותו למקומות מסוימים. המנגוסטין לעומת זאת? מעולה, מתוק ומרענן – תיקון מושלם לחך. את העובדה שקוראים לפרי "המלכה של הפירות" אני דווקא כן מבין.

17.07 תאואים, מסאז' אדום וליל שבת פסטורלי

הפעם כבר הצלחנו לקום קצת יותר מוקדם, ויצאנו לעוד יום שטוף שמש שמקבל את פנינו בקאו לאק. ארוחת הבוקר במלון עשירה ומגוונת בצורה יוצאת מן הכלל, אבל אלינור ואריאל? הן נאמנות לתפריט הקבוע והמוכר שלהן – ביצת עין, לחם קלוי וחמאה. בלי הרפתקאות מיותרות על הבוקר.

כשסיימנו לאכול, פתאום קלטתי: אנחנו כבר יותר מ-24 שעות בממלכת המסאז'ים, ואני עוד לא עשיתי אפילו אחד! החלטתי שהגיע הזמן לתקן את המעוות. כמובן שלאחר עיכוב מחויב המציאות של "רגע, אנחנו צריכות להתארגן" מצד הבנות, יצאנו לדרך. הלכנו ישר למכון של "האדומים – הם הכי טובים", בדיוק כפי שהמליצה לנו ביום קודם משפחה ישראלית שפגשנו בבריכה.

ההמלצה התבררה כמדויקת להפליא. לא אכזבו בכלל – מסאז' מצוין ממש. אני בחרתי בעיסוי לכל הגוף, בעוד שאלינור ואריאל בחרו במסאז' רגליים מפנק.

כשחזרנו לבריכה, שוב נפגשנו עם אנשים מעניינים, ברובם מארץ הקודש. כאלה אנחנו הישראלים – חברותיים, מחפשים את השיחה, וכנראה שגם הרוב כאן סביבנו מתחברים לאותה אנרגיה.

בשעת צהרים מאוחרת יצאנו לפעילות מיוחדת במינה: "רחיצת תאו מים". מאחורי המלון משתרע גן טרופי ענק שמציע שלל פעילויות, שרובם המכריע בחינם – מרחיצת תאואים וקייקים, דרך מסלולי אופניים ונטיעות, ועד פינת ליטוף קטנה ואפילו גנון לכרישים! הסיפור הזה עם הכרישים מסקרן אותנו במיוחד, אז כבר נרשמנו אליו למחר.

בינתיים השמש החלה לשקוע והגיע ערב שבת. יצאנו לארוחת ערב במסעדה מקומית חמודה ובעלת מחירים עממיים ממש בצמוד למלון. אחרי האוכל נהנינו ממופע אש מרהיב על החוף וישבנו עוד קצת בבר שעל קו המים. את הערב סיימנו יחסית מוקדם – נשכבנו שלושתנו במיטה הגדולה, להעביר ערב משפחתי חם ושקט.

18.07 – כרישים לקטנים, קייקים על שרטון והשילוש הקדוש

היום שברנו שיא – קמנו עוד יותר מוקדם!

מיד אחרי ארוחת הבוקר (כש"מיד", כרגיל אצלנו, פירושו לחזור קודם לחדר כדי "להתארגן" – הרי אי אפשר להתחיל פעילות חדשה בלי הפסקת התארגנות באמצע) – יצאנו שוב למסאז' אצל "האדומים" מאתמול. אם משהו עובד טוב, למה להחליף?

בשעה 13:00, ואחרי עוד סבב רביצה מתבקש בבריכה, הגענו לפעילות המסקרנת של "גנון הכרישים". האמת? מאכזב משהו, ומתאים בעיקר לילדי גנון באמת. הבנות אמנם ראו את מסלול חייו של הכריש מהיותו ביצה, דרך הבקיעה ועד שהפך לכריש קטן, אבל בזה בערך תם הטקס.

נו, לא נורא. עוד מעט הולכים לקייקים! הבנות ירדו למים לחתור, ואני נשארתי על החוף כדי להשקיף מהצד ולרשום לעצמי הערה חשובה: מזל גדול שאף אחת מהן היא לא רב-חובל במקצועה, אחרת הן היו עולות על שרטון מהר מאוד – ולא כזה שמעלים לסטורי באינסטוש...

כשהגיע אחר הצהריים יצאנו ל"מרכז העיר". מילה קצת גדולה ומפוצצת בשביל רחוב ארוך אחד עם חנויות מזכרות, אבל זה מה שיש לקאו לאק להציע וזה גם קסמה.

במהלך הערב חזרנו לשוק הלילה בשביל המטרות האמיתיות: בננה לוטי חמה, מנגוסטין מתוק ופרישייק מרענן. תגידו מה שתגידו – אפשר לעשות או לא לעשות מה שרוצים בתאילנד, אבל על השילוש הקדוש הזה אסור בשום אופן לוותר.

19.07 מסדר באגי, נופים בדרך לקראבי והחומוס המיותר

היום קמנו הכי מוקדם בטיול הזה – כי בשעה 11:00 כבר היינו חייבים להיות אחרי צ'ק-אאוט.

אבל לבוקר הזה הגענו עם קלף מנצח: רכבי הבאגי (Club cars). אי שם, אחרי יום וחצי של שהייה, גילינו שהרכבים הקטנים שמסתובבים בדרכי המלון מיועדים לרווחת האורחים, ואפשר אפילו להזמין אותם בטלפון כאילו היו מונית ספיישל. מכאן והלאה – חסל סדר הליכה ברגל! מהחדר לבריכה? באגי. בחזרה ללובי? באגי. צריך להגיע לחדר האוכל? בואו נלך לזה המרוחק יותר (אה כן, יש שניים), הרי אנחנו לא באמת הולכים – מזמינים באגי!

וכך גם הבוקר. הרמתי טלפון ללובי: "שני רכבי באגי בבקשה – אחד למזוודות ואחד לבנות". ואני? לא, לא צריך, לי יש את הגלגל החשמלי שלי.

נפרדנו מקאו לאק ויצאנו בנסיעה דרומה לכיוון או-נאנג שבאזור קראבי. הדרך מקאו לאק לקראבי היא תענוג לעיניים: כבישים מתפתלים בין מצוקי גיר עצומים וזקופים שיוצאים פתאום מתוך האדמה, עטופים בירוק טרופי עז. בצידי הדרך משתרעים מטעי דקלים אינסופיים, יערות עצי גומי וג'ונגל צפוף, כשמדי פעם עוברים ליד כפרים קטנים ודוכני פירות צבעוניים.

רוב הדרך לווה בטפטוף גשם קל ומרענן. הנסיכה והמלכה האם נרדמו להן בכיף במושב האחורי, בזמן שאני העברתי את הדרך בתיאומים וסגירת טיול למחר – שייט ל-Hong Island, אי שיש אומרים שהוא היפה ביותר בתאילנד. נחיה ונראה...

ממש חצי שעה לפני שהגענו ליעד, השמיים נפתחו באחת והשמש יצאה במלוא עוזה.

כשנכנסנו לחדר הנגיש במלון באו-נאנג, חיכתה לנו הפתעה: פעם ראשונה בחיים שקיבלתי חדר עם שני חדרי אמבטיה! כשאתה מטייל בחדר אחד עם שתי בנות – מדובר בשדרוג מקביל לזכייה בפיס.

בערב יצאנו לאכול. אני באופן עקרוני ממש לא אוהב ללכת למסעדות ישראליות בחו"ל, אבל נחתנו באחת כזו, Sababa שמה. כשנכנסנו אמרתי לעצמי שזו הפעם הראשונה אחרי שנים שאני מציב רגל במסעדה כזו – ולחלוטין גם האחרונה. בחיי שאני לא מבין את זה: למה צריך להזמין חומוס או סושי עם טריאקי במדינה שבה המטבח המקומי הוא ככל הנראה הטעים, העשיר והמגוון ביותר בעולם?!

את הערב סיימנו לקינוח בצפייה במופע אש על החוף – קצת שונה ממה שראינו קודם, כי הפעם המופיעים החליטו לשתף את הקהל. אריאל, שחשבה שהיא משותפת קצת יותר מדי לטעמה, תפסה מרחק והלכה הצידה, ליתר ביטחון – שלא חלילה ננדב אותה לעלות לבמה...

20.07 גן עדן בזמן אמת: האי הונג, הלגונה הנסתרת והקופים בחוף

מסתבר שכל יום בטיול הזה אנחנו שוברים שיא חדש – הפעם, בשעה 08:30 בבוקר, כבר היינו כולנו מוכנים לגמרי אחרי ארוחת בוקר, לקראת השייט לאי הונג (Koh Hong).

ההסעה המתוכננת הגיעה בסוף רק ב-09:00, לאחר שהנהג התבלבל בדרך, חיפש אותי במלון אחר לחלוטין, ואז עוד חתך חזרה כדי להחליף רכב כי הראשון שהוא הגיע איתו היה קשוח מדי ולא מתאים.

אבל כל סיפורי העיכובים נעלמים ברגע שמגיעים לאי הונג. את המילים הבאות אני כותב ממש בזמן אמת, כשאני יושב על גבעה חולית קטנה ומשקיף אל הלגונה. מאחוריי ניצב קיוסק עץ קטן שמוכר משקאות צוננים על בסיס פירות טרופיים. מסביבי נטועים בחול הזהוב עצי "שקד הודי" תמירים – שאלתי את Gemini פעמיים כדי להיות בטוח שהוא לא מתבלבל בזיהוי, והוא עמד על שלו. בין הענפים מתעופפות מיינות מוכרות מנופי הארץ, וגם קיכלי כחול וסקרן שמקפץ בקלילות בין שולחנות הפיקניק.

מלפניי נפרשת לגונה חלומית עם מי טורקיז צלולים להפליא. המקום הזה הוא באמת גן עדן עלי אדמות. מדי פעם עוברת בריזה מרעננת שמצננת את החום הטרופי, ואפילו פרפר מזדמן קופץ לבקר. הייתי אומר שהטבע קורא לי – ולא במובן המופשט של המילה, אלא במובן הכי מילולי וויזואלי שקיים.

בהמשך הטיול שייטנו אל Hong Lagoon – מפרץ נסתר וקסום המוקף כולו בצוקי גיר אנכיים וענקיים שנוסקים ישר מתוך המים הירוקים. הגענו לשם בדיוק בשעת הגאות, כשהמעבר הצר בין הסלעים פתוח והסירה יכולה להחליק פנימה אל בריכת הטורקיז הסגורה (בשעת שפל, המים נסוגים כמעט לגמרי).

משם המשכנו לשתי תחנות מרהיבות נוספות: הראשונה – Koh Pak Bia, אי קטן וציורי המפורסם ברצועת החול הלבנה שנגלית בין הסלעים, והשנייה – Koh Lao Lading, שידוע בכינויו המוצדק "Paradise Island" (אי גן העדן). זהו מפרץ מוצל ומוגן, עטוף בצוקים פראיים וצמחיית ג'ונגל עמוקה. בתחנה האחרונה הזו לא יכולתי להתאפק – ונכנסתי, באדיבות צוות הסירה, למים הצלולים והנעימים.

חזרנו לאו-נאנג עייפים, מרוצים ומלאים במאות תמונות מרהיבות.

לפני ארוחת הערב עצרנו למסאז' מפנק, כדי להוריד מעלינו את כל תלאות היום והטלטולים בים. את הערב קינחנו בארוחה מצוינת במסעדה הצמודה למלון, "The Last Fisherman", כשאנחנו יושבים מול השמש השוקעת לאיטה בין צלליות הצוקים הרחוקים בים. וכדי לסגור את היום בצורה הכי אותנטית שיש – הספקנו עוד לראות קופים מתרוצצים ומשחקים על החוף בקצה הצפוני של הרצועה.

21.07 – "מקסימום זה יצליח"

חזרנו לסורנו. אבל היי – אנחנו בחופש, מגיע לנו. קמנו בנחת לקראת עשר בבוקר.

עוד בדרך לחדר האוכל העברתי בראש שיחה פיקודית עם עצמי: "יוסי, היום אתה לא אוכל ארוחת בוקר! אתה אוכל פה הרבה יותר מדי". הגעתי לחדר האוכל, הסתכלתי על המזנון, וההחלטה הנחושה נמסה תוך שניה. אכלתי "רק" נודלס, ביצי עין, ירקות טריים, קצת בייקון (רחמנא ליצלן, אבל בחיי שאי אפשר בלי) וכמה פירות טרופיים, סתם כדי לשטוף את הכול במשהו בריא. אה, ושתי כוסות קפה.

משם – ישר למסאז'. כי אם כבר להתפנק, אז עד הסוף. אלינור ואריאל החליטו ללכת על השילוב המלא והוסיפו טיפול פנים עם מסכת מלפפונים קפואים, ויצאו רעננות כאילו נולדו מחדש. את המשך הצהריים העברנו בשיטה התאילנדית המסורתית: משתכשכים בבריכה, לוגמים פרי-שייק צונן ומסתכלים על הים והגלים. חצי יום של רוגע טהור. תאילנד במיטבה.

את החלק השני של היום התחלנו בשעה 17:00, בדרך לתצפית, קפה ומסעדה בשם Khao Thong Hill.

הסיפור עם המקום הזה התחיל עוד מוקדם יותר. החושים שלי הזהירו אותי שאם מדובר בנקודת תצפית בלב הטבע התאילנדי, סביר להניח שלא מדובר בדיוק בנגישות אירופאית קלאסית – מה שאומר: מדרגות. והרבה מהן. התכתבתי מראש עם צוות המסעדה ושאלתי על נגישות. התשובה שלהם הייתה כנה למדי: "יש כמה מדרגות בכניסה, ואז עוד גרם מדרגות די תלול כדי להגיע לבמה המרכזית... אולי עדיף שלא תבואו".

אולי עדיף שלא נבוא? אצלי משפט כזה מפעיל מיד את המנגנון הידוע: Tell me I can't, and I will. מה כבר יכול לקרות? מקסימום נצליח. בתוכי סמכתי על זה שנגיע לשם, נתמודד, ותמיד יימצאו אנשים טובים בדרך שיעזרו.

וצדקתי. המדרגות אכן היו מאתגרות ולא ממש נוחות, אבל כל חשש שנשאר למטה נעלם תוך דקה. עובדי המקום ומטיילים נוספים נרתמו מיד, החזיקו, תמכו ועזרו לי לרדת במורד המדרגות – ובהמשך גם לעלות אותן בבטחה.

כשהגענו, הבנו בשביל מה התאמצנו. המסעדה בנויה כרשת של מרפסות עץ התלויות ממש על צלע הצוק, כ-120 מטרים מעל הים. מולנו נפרש נוף פנורמי מטורף של 180 מעלות מול מפרץ פאנג נגה. עשרות איים וצוקי גיר פראיים הזדקרו מתוך המים השקטים, והשמש התחילה לצבוע את השמיים בגווני כתום, סגול וזהב. בריזה נעימה ליטפה את המרפסת, והאווירה הייתה פשוט קסומה.

שם גם נפגשנו מחדש עם משפחה ישראלית מקסימה שהכרנו יומיים קודם לכן במסעדת "סבבה". ישבנו יחד מול השקיעה, עם אוכל מצוין, משקאות צוננים ושיחה קולחת, והרגשנו לגמרי בראש העולם.

חזרנו למטה מסופקים, עשינו עוד סיבוב ערב תוסס במרכז העיר, וסביב חצות נפלנו למיטה עייפים אך מרוצים מאוד. מחר מחכה לנו יום גדוש בבריכת האמרלד ובמקדש מערת הנמר (Tiger Cave Temple). תמיד מצחיק אותי שבעברית קוראים לזה "מערת הנמר" – כשבכלל מדובר בטיגריס... אבל למי יש כוח למריבות טקסונומיות עכשיו? לילה טוב, מחר נוסעים לבדוק אם יש שם נמרים, טיגריסים או סתם חתולים חמודים.

22.07 – "אתה לא תישאר לבד"

הנהג הגיע בול בזמן – אפילו כמה דקות קודם. הפעם דווקא אנחנו היינו אלה שאיחרו מעט, אבל רק מעט. שעה וקצת של נסיעה, והרגשנו שנחתנו הישר בתוך גן עדן. נראה לי שאיפשהו כאן נוצר העולם, ומכאן הכול התחיל.

החוויה מתחילה עוד במסלול ההליכה: דרך קסומה של כקילומטר, הבנויה מגשר עץ ואבן מוגבה המפותל בלב ג'ונגל טרופי פראי. מסביבנו צמחייה ירוקה וצפופה המצלה על השביל, עורקי מים זעירים ופלגים שקופים שחוצים את הדרך מתחת לרגליים, מפלונים קטנים המפכים ברוגע, ובריכות טורקיז צלולות הנוצצות בין העצים. הליכה קצרה בתוך השקט הזה – והנה היא נחשפת מולנו: בריכת האמרלד (Emerald Pool), כשמה כן היא – אבן חן ירוקה בלב היער.

מאחר שמדובר בבריכה טבעית לחלוטין, חשבתי פעמיים אם להיכנס. אחרי הכול, אין פה דופן בטון ישרה או מעקה שאני יכול להיאחז בו ביציאה, אלא משטח סלעי משופע וחלקלק. להיכנס תמיד אפשר למצוא דרך, חשבתי לעצמי, אבל היציאה... היציאה תהיה כבר סיפור אחר לחלוטין.

ואז הופיע ניסן.

בחור מרשים בגודלו, עם חיוך ענקי ולב גדול עוד יותר, אבל מה שבאמת ייחד אותו הייתה היכולת לקרוא את הסיטואציה. הוא כנראה הבחין בי מתלבט על שפת המים וזרק לחלל האוויר כלאחר יד: "אחי, אם תרצה עזרה – אני כאן". החבל הקטן הזה שהושט לי הספיק, ותפסתי אותו בשתי ידיים. "רק דבר אחד," אמרתי לו, "להיכנס זה קל, אבל לצאת מכאן זה כבר סיפור אחר". "אל תדאג," הוא חייך בביטחון, "אני כאן. אתה לא תישאר לבד".

איכשהו, המילים הפשוטות האלה נתנו לי את כל הביטחון שבעולם. והופ – קפצתי מהכיסא אל רמפת העץ, עוד כמה דילוגים זהירים על התחת, והמים התאילנדיים הנהדרים עטפו אותי. זה הרגיש כאילו נכנסתי לתוך ערסל משי חמים ונטול משקל; המים הצלולים והחלקים חיבקו את גופי, וכל הדילמות נעלמו ברגע.

"אני קופץ קדימה לבריכה הכחולה וחוזר עוד מעט, אתה תסתדר?" שאל ניסן, "כן, בוודאי!" עניתי.

נשארתי להשתכשך להנאתי בתוך המים הנעימים יחד עם אריאל ואלינור. רוגע מוחלט, תחושה מזוקקת של גן עדן.

כשרצינו לצאת, ניסן כבר חזר מבעוד מועד. הוא גייס אליו במהירות עוד כמה חברים, ויחד, בשילוב זרועות מקצועי ובקלילות, הם הפכו את היציאה מהמים לפשוטה ובטוחה.

ניסן הוא בחור גדול עם לב ענק, כך זיהיתי מהתחלה, אבל תוך כדי שיחה התברר שהוא הרבה מעבר לסתם אדם נחמד – הוא מורה ומחנך ברמ"ח איבריו. עם פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר, הוא התגייס כולו לחנך ולהוביל את הנערים המפונים מכפר עזה, ועשה איתם כברת דרך מופלאה ברגישות ובאינטליגנציה רגשית עמוקה כדי להביא אותם לסיום בחינות הבגרות. נפרדנו בחיבוק חם, כל אחד לדרכו, והבטחתי לעצמי לחפש אותו מתישהו כשנחזור לארץ.

מרוגשים ומלאי אנרגיה מהחלק הראשון של היום, המשכנו לתחנה הבאה: מקדש מערת הטיגריס (אני מתעקש לא לקרוא לה מערת הנמר) או בשמה התאילנדי Wat Tham Suea, המקדש שוכן בראש צוק תלול, בסופן של 1,237 מדרגות, ומשקיף על כל המחוז.

בתחילה, הסתובבנו במתחם התחתון. לב המתחם התחתון הוא המערה הטבעית שנתנה למקום את שמו. על פי האגדה המקומית, בעבר התגורר במערה טיגריס ענקי (ואף יש בה תצורות סלע שמזכירות טביעות כפות רגליים של טיגריס). כיום המערה משמשת כמקום תפילה והמדיטציה המרכזי של הנזירים. כשנכנסים פנימה, מרגישים מיד צניחה בטמפרטורה ואווירה של קודש: קירות סלע טבעיים, פסלי בודהה מוזהבים, ניחוח קטורת באוויר ונזירים בגלימות כתומות שמעניקים ברכות. בחוץ, הרחבה התחתונה מוקפת בצוקי גיר אדירים ובג'ונגל ירוק וסמיך. מי ששולט ברחבה ביד רמה הם עשרות קופים שובבים שמסתובבים בחופשיות, מטפסים על הפגודות והשילוט, ובעיקר מחפשים תיירים תמימים כדי להרים להם איזה בקבוק מים או חטיף.

כשיוצאים מהאווירה המוצלת והקרירה של המערה בחזרה לרחבה שטופת השמש, במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד עומד השער שמוביל אל גרם המדרגות המפורסם. אלא שכשהגענו למקום, הבנות הביטו בגרם המדרגות האינסופי שמטפס אל העננים, ואז אלינור הסתכלה על אריאל ואמרה בשלווה אייקונית: "יודעת מה? אפשר לראות את המקדש הזה מצוין גם בגוגל".

הטיעון היה כה מנצח שחתכנו חיש מהר חזרה לרכב, שהחזיר אותנו ישר לבריכה הצוננת של המלון!

בשעות אחר הצהריים המאוחרות עצרנו למסאז' מפנק, ומשם המשכנו לארוחת ערב במסעדת המלון – שוב, מול הים והבריזה. מסיבה לא מוסברת, ארוחות הערב שלנו בתאילנד נוטות להסתיים באופן קבוע בבננה לוטי חם עם נוטלה ופרי-שייק צונן. גם הערב לא חרגנו מהמסורת, פרט לשיפור מתבקש אחד: הפעם הזמנו גם פנקייק (לוטי) עם מנגו ונוטלה – ולדעתי השילוב הזה לוקח בענק!

רגע לפני השינה נדרשה עוד קצת תושייה טכנית. קראתי לאיש התחזוקה של המלון כדי שיעזור לי לסדר את ציר הגלגל בכיסא. טבעת הספייסר (Spacer) החליקה ונפלה באחת הפעמים שבהן פירקנו את הגלגלים כדי להכניס את הכיסא לתא המטען ברכב... או שמא זה קרה כשהוצאנו אותו? תעלומה. כך או כך, תוך כמה דקות הציר חזר למקומו עם אלתור של אזיקון וסכין יפנית, והלכנו לישון מרוצים ומוכנים להרפתקה של מחר.

23.07 – בין רוחות מלחמה בארץ, פילים חמודים, והרומן עם 7-Eleven

הבוקר נפתח עם יריית פתיחה קצת פחות מרגיעה: רוחות מלחמה התחילו לנושב בארץ. האם החששות שליוו אותי עוד ערב הנסיעה מתאמתים? אולי. אבל החלטתי שנדאג לכך כשיגיע הזמן. מה גם שכאדם פרקטי ומנוסה, לקחתי איתי מראש ציוד רפואי ולוגיסטי לשבועיים נוספים... אז אנחנו מכוסים.

בינתיים, החיים בתאילנד ממשיכים בקצב שלהם, והיום אנחנו נוסעים לחוות פילים שיקומית. את הנהג שריינתי כבר מאתמול הוא אותו אחד מאתמול – קבלו טיפ זהב למטיילים: הרבה יותר משתלם ונוח לסגור נהג פרטי לאטרקציה נקודתית מאשר לקחת טיול מאורגן. זה מעניק גמישות מוחלטת בזמנים, ומשמעותית זול יותר. וגם את האופציה למצוא את ה-spacer האבוד בתא המטען שלו.

מתברר שכל חלום הפילים של אריאל התמקד בדבר אחד עיקרי: להאכיל פיל מקרוב. ברגע שהמשימה ההיסטורית הזו הושלמה בהצלחה והפיל, וגם אריאל קיבלו את מבוקשם, סיימנו את הצעידה בחווה וחזרנו למלון מוקדם יחסית.

משם התפצלו כוחותינו: הבנות לקחו מונית ימית – סירת לונגטייל תאילנדית מסורתית – ושטו לחוף ריילי (Railay Beach) הציורי, ואני ניצלתי את השקט ואת זמן האיכות שלי עם עצמי למסאז' מפנק נוסף.

נפגשנו שוב בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אחרי מקלחות מרעננות וארגון ראשוני של התיקים לקראת המשך המסע, יצאנו לארוחת ערב אחרונה באזור ב-Bamboo Beach Bar – המקום הזה הוא התמצית של סיני פוגשת את תאילנד: בר-מסעדה מקסים שבנוי כולו מחומרי גלם טבעיים ובמבוק, ממוקם ממש על קו החול מול הים. ישבנו שם בין עששיות אור מעומעמות, כשצליל הגלים הלוחכים את החוף משמש כמוזיקת רקע, ואווירת הרוגע עוטפת את כולנו. זו הייתה נקודת סיום מושלמת לפרק הזה של הטיול.

בדרך חזרה למלון – איך לא – הכריחה אותנו אריאל להיכנס, שוב, ל-7-Eleven. אני מתחיל לחשוד ברצינות שכל הטיול הזה לתאילנד היה מבחינתה רק תירוץ להגיע לרשת החנויות הזו... לא היה יום אחד בטיול שבו לא נכנסנו לפחות פעמיים לאחד הסניפים. ומה בעצם כל כך סיקרן אותה שם? לא השייקים, לא החטיפים ולא המזגן – אלא המצוד הבלתי פוסק אחר מסכות שיער מיוחדות ואיזה תכשיר טיפוח של ג'ונסון שהיא הייתה חייבת להשיג. מסתבר שלכל מטייל יש את היעד הנכסף שלו בטיול, ושלה חיכה על המדף ב-7-Eleven.

חזרנו לחדר עייפים אך מרוצים, מוכנים ליעד הבא!

24.07 – נסיעה גשומה ואורות ניאון בבנגלה

03:00 בבוקר. אני מתעורר פתאום מתוך שינה עמוקה לקול רעש רקע מוזר ועמום. אני נשאר שכוב במיטה, מאזין שוב בריכוז, ואז זה מכה בי: גשם. ולא סתם טפטוף קל – אלא מבול תאילנדי אמיתי.

בתקופה זו של השנה במחוז פנג נגה (Phang Nga) שבדרום תאילנד, הסיכוי לגשם הוא כמעט ודאי. זוהי עיצומה של העונה הגשומה, והעובדה שעד היום ראינו בעיקר שמיים כחולים ושמש יוקדת הייתה כנגד כל הסטטיסטיקות. אבל הנה, המזל שלנו החליט לקחת פסק זמן, והגשם הגיע במלוא עוזו.

הגשם ליווה אותנו ולא הראה סימני נסיגה גם כשהעמסנו את התיקים לרכב ויצאנו לדרך לכיוון האי פוקט. הנסיעה, שארכה שלוש וחצי שעות בערך, הייתה חוויה נורדית-טרופית קסומה: הווישרים עבדו ללא הפסקה, מנקים שוב ושוב את שמשת הרכב, בעוד שבחוץ התחלפו הנופים של דרום תאילנד – הרים ירוקים וזקופים עטופים בערפל סמיך, ג'ונגלים מוצפים מים, מטעי דקלים רחבי ידיים וכפרים קטנים שבהם התושבים המקומיים תפסו מחסה תחת סככות במבוק.

למרות הגשם השוטף והדרכים הרטובות, הדרך זרמה בבטחה. המעבר על הגשר המחבר בין היבשת לאי פוקט סימן את תחילתו של הפרק החדש בטיול.

הגשם החליט לגלות התחשבות ופסק רק לקראת הערב. ניצלנו את ההפוגה המבורכת ויצאנו לאכול ארוחת ערב של יום שישי – ארוחה חמה, מנחמת ומשפחתית ששיפרה לכולנו את המורל. אני עם סטייק וואגיו טעים ואריאל, כרגיל כמו כל ערב הזמינה "פד-תאי, צמחוני, ללא בשר, אבל עם ביצה". לאלינור, המנה הקבועה "פיצה מרגריטה, ואל תשימו לי חתיכות עגבנייה מעל!!!"

אחרי האוכל, וכדי להרגיש קצת את הקצב האמיתי של פוקט, יצאנו לסיבוב קטן ברחוב בנגלה (Bangla Road) המפורסם. הניגוד בין השקט של הגשם בבוקר לבין הטירוף של בנגלה בלילה היה מוחלט: ים של אורות ניאון זוהרים, מוזיקה בפול ווליום שנובעת מכל בר ומועדון, רוכלים, מופעי רחוב ואנרגיה תוססת ומטורפת שאין כדוגמתה בשום מקום אחר בתאילנד.

סגרנו יום גשום אך מלא בחוויות, מוכנים לגלות מה יש לפוקט להציע לנו מחר!

25.07 – מאלרגיה חולפת לליטוף ברדלסים וארוחה בלב הג'ונגל

אתמול בערב הבחנתי בפריחה קלה שהופיעה לי על העור. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות – בכל זאת, לחות טרופית, יתושים, מזג אוויר – לא משהו רציני. אבל כשהבוקר הגיע והפריחה לא הראתה שום סימנים של "בא לי לעבור", החלטתי שלא לוקחים סיכונים. בבוקר קפצתי לבית מרקחת מקומי קטן. הרוקחת התאילנדית אפילו לא התלבטה: מבט אחד קצר של חצי שנייה, אבחון מוחלט של "תגובה אלרגית!", ותוך דקה יצאתי משם עם משחה למריחה פעמיים ביום. יעילות תאילנדית במיטבה.

אחרי ארוחת הבוקר שמנו פעמינו ל-Tiger Kingdom – מתברר שזו אותה רשת שבה ביקרנו לפני שנתיים בצ'אנג מאי. הפעם, הבנות החליטו ללכת על חוויה ייחודית ונכנסו ללטף ברדלס (צ'יטה). היה משהו כמעט סוריאליסטי לראות טורף מרשים ומהיר כזה שוכב ברוגע, מתגלגל ומגיב לליטופים שלהן ממש כמו חתלתול ביתי מפונק שמבקש עוד קצת תשומת לב.

לקראת הערב תכננו לנסוע ל"קפה קפיברה" החמוד, אבל עד שסיימנו להתארגן, להתרענן ולצאת, השעה כבר הייתה מאוחרת יחסית. שינינו תוכניות במקום ונסענו למסעדת שלושת הקופים (Three Monkeys) – ואיזו החלטה מעולה זו הייתה!

המסעדה הזו היא פשוט יצירת אמנות אדריכלית בלב הטבע. היא ממוקמת בתוך ג'ונגל טרופי עמוק וסמיך, ובנויה כולה מעץ, במבוק וקש. המבנה מורכב ממרפסות עץ רחבות המדורגות בגבהים שונים בין צמרות העצים, תחת כיפות קש ענקיות המזכירות קיני ציפורים פראיים. ישבנו שם בין הענפים, עטופים בתאורת עששיות חמה ומלטפת, כשרחש הלילה של הג'ונגל והבריזה הנעימה מלווים את הארוחה. האוכל היה מצוין, האווירה קסומה ויוצאת דופן, וההרגשה הייתה של ישיבה בבית עץ יוקרתי באמצע גן עדן ירוק.

המטבח במקום מציע חוויה תאילנדית עשירה – החל מדגים ופירות ים טריים שנצלים על הגריל, דרך תבשילים ארומטיים וקוקטיילים טרופיים המוגשים בתוך פירות קוקוס, ועד למנות רחוב קלאסיות שמוגשות שם בפרזנטציה מושקעת ויוקרתית. אנחנו, כמובן, נשארנו נאמנים למסורת הטיול וחוץ מהמנות העיקריות (הקבועות של הבנות) הזמנו – כמו בכל יום – את סלט הפאפאיה (סום טאם) האהוב עלינו, שהיה רענן, חריף ומדויק להפליא. השילוב בין הטעמים, הניחוחות והתפאורה הקסומה בלב העצים הפך את הערב הזה למיוחד במינו.

26.07 – מפרץ פאנג נגה, אי ג'יימס בונד ומסעדה פרטית לגמרי

היום שוב יום ים. התוכנית: יוצאים להפלגה במפרץ פאנג נגה (Phang Nga Bay), כדי לראות את אי ג'יימס בונד ועוד כמה איים קסומים באזור.

כשיוצאים לשיט בעונה הזו של השנה, תמיד מנקר איזה חשש קטן לגבי מזג האוויר. אבל כפי שכבר קראתי לא פעם, ברוב המקרים הגשם הכבד יורד בלילה ונמשך לכל היותר עד השעות 08:00 – 10:00 בבוקר. זה אמנם עשוי להיראות מלחיץ להתעורר לבוקר גשום, אבל בפועל זה ממש לא אומר שהיום אבוד. מפרץ פאנג נגה מוקף בצוקים ואיים, הים בו שקט ורציף כמעט ללא גלים, כך שגם בתקופה הזו מדובר בחוויה מדהימה.

בדרך למזח החלטתי לנצל את הזמן ופתחתי קריאה באפליקציית ביטוח הבריאות לגבי הפריחה שמציקה לי. הביטוח הציע כמה אופציות, ובחרתי בשיחת וידאו עם רופא אונליין – בכל זאת, אנחנו בדרכים ואין זמן לעצור בבית חולים. הרופא הביט בפריחה ופסק בדיוק את מה שכבר ידעתי: תגובה אלרגית. הוא הנחה אותי להחליף משחה ולהוסיף גם כדורים לאלרגיה.

סמוך לשעה 11:00 הגענו למזח אאו פו (Ao Po Pier) שבצפון-מזרח פוקט והתחלנו את השיט. אחרי הפלגה של כשעה הגענו לתחנה הראשונה – אי פנאק (Koh Panak). זהו אי גירני מרהיב ודרמטי, המפורסם במערות הנטיפים הנסתרות שבליבו ובלגונות הפנימיות הנחשפות בשעות השפל. עצרנו שם כדי לצלם את צוקי הגיר הענקיים והזקופים שמזדקרים אנכית מתוך המים הירוקים-טורקיז.

משם המשכנו הלאה, אל היעד המפורסם מכולם – אי ג'יימס בונד. המתחם מורכב משני איים מרכזיים: קאו טאפו (Koh Tapu) – עמוד הגיר האייקוני והצר בבסיסו שנראה כאילו הוטל מן השמיים ונטע את עצמו בלב המים (וזכה לתהילת עולם בסרט "האיש בעל אקדח הזהב"), ואי קאו פינג קאן (Khao Phing Kan) שפירוש שמו בתאילנדית הוא "הסלע הנשען", על שם לוחות הסלע הענקיים והנטויים שנשענים זה על זה ויוצרים מעברים מוצלים ומרתקים.

בתחנה הבאה, באי הונג (Koh Hong) – ששמו בתאילנדית פירושו "חדר", על שום הלגונה הפנימית המוגנת והסגורה שמסתתרת במרכזו ומוקפת בצוקים תלולים וצמחייה טרופית עשירה – הבנות ירדו למים כדי לחתור בקייאק ולחקור את המערות והסמטאות הימיות הקסומות, זהו צד אחר של האי, בו לא היינו בטיול הקודם אליו. אני, לעומת זאת, העדפתי את גרסת ה"מנוחה על הסיפון": נשארתי למעלה עם כוס קפה חם ביד, פיתחתי שיחה נעימה עם תייר הודי שגם הוא ויתר על החתירה, וצפיתי בציפורי המים שמנסות את מזלן בדיג.

לקראת השעה 17:00, כשהשמש כבר החלה לרדת ושלחה קרניים אופקיות וזהובות מעל המים, העלינו עוגן בפעם האחרונה ושמנו פעמינו חזרה לכיוון המזח.

בשעה 20:30, אחרי מקלחות מרעננות והתארגנות, ירדנו לארוחת ערב של שלוש מנות באדיבות מסעדת המלון. להפתעתנו, גילינו שפרט לנו אין אף אורח במקום – מסעדה שלמה שהייתה כולה, על כל צוות המטבח והמלצרים, אך ורק, בשבילנו. אריאל כמעט נחנקה מצחוק כשהמלצר שנראה מתאמץ להרשים יתר על המידה שאל אם את הפד-תאי שלה היא רוצה VegeteLian. ככה זה, אין להם את האות "ריש".

27.07 – מפגש עם קפיברות, צב חומד צמיגים והכתרת הבננה לוטי

את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר רגועה, משם המשיכו הבנות לזמן איכות בבריכה.

לאחר מכן יצאנו ל-Capybara Coffee Phuket Laguna החדש, הממוקם באזור הלגונה הציורי של פוקט. לא מדובר בסתם בית קפה, אלא בפינת חי מקסימה ופתוחה, המעוצבת באווירה כפרית וירוקה. לצד הקפיברות המפורסמות – האוגרים הענקיים והשלווים בעולם – יש במתחם מגוון חיות חווה חמודות: עזים קטנות, סוריקטות, ארנבים, תרנגולים מוזרות למראה, ברווזים וצבים שמתרוצצים בחופשיות.

אריאל קיבלה דלי עמוס באוכל לקפיברות ובשאר ירקות ויצאה בהתלהבות להאכיל את הדיירים, ובפרט את הקפיברות שהגיבו ברוגע אופייני. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי באירוע קצת אחר: צב יבשה ענקי ועקשן החליט להתמקד דווקא בכיסא הגלגלים שלי. ניסיתי להתחמק ממנו, בהצלחה מועטה למדי, בעודו זוחל בנחישות לעבר הגלגלים. האמת? לא הייתה לי שום בעיה שיחקור אותם מקרוב, אבל משהו במבט הנחוש שלו גרם לי לחשוש שהוא עוד ינסה לנקר לי את הצמיגים...

אחרי כל הפעילות בחום, חזרתי למלון מותש לחלוטין ונפלתי לשינה עמוקה ומרעננת.

בסביבות הערב יצאנו למסאז' מתבקש – באופן מפתיע, זה היה המסאז' הראשון שלנו מאז שהגענו לפוקט, והגיע הזמן לשבור את הצום. משם המשכנו לארוחת ערב מצוינת.

את חלקו השני של הערב הקדשנו לסיבוב תוסס ברחוב בנגלה (Bangla Road) המפורסם, לא לפני שערכנו מסע קניות קצר – כי הרי אין ברירה, חייבים קצת שופינג למזכרת. שם גם נרשם עוד "ראשון" לפוקט: בננה לוטי חמה ומתוקה מהדוכן! כחובבי הקינוח המושבעים, התחלנו מיד בהשוואות קפדניות מול הלוטי שטעמנו בתחנות הקודמות בטיול. גזר הדין התקבל פה אחד: הבננה לוטי מקראבי עדיין מחזיקה בתואר הבלתי מנוצח והכי טעימה בתאילנד!

מסופקים, מתוקים ועייפים, חזרנו למלון וישר למיטות.

28.07 – מצנח רחיפה, "הזר החריף" וסערת הפרידה מתאילנד

בוקר אחרון, ארוחת בוקר אחרונה, יום אחרון – והמזל משחק לנו עד הרגע האחרון: השמש זורחת במלוא עוזה וחם. הולכים לים!

התמקמנו בחוף פטונג (Patong Beach), הוא אמנם לא החוף הכי יפה כאן, אבל הוא קרוב ונמצא במרחק הליכה. חוץ מזה, בשביל להשתזף בשמש לא חייבים מים בכחול-טורקיז עמוק בתוך לגונה ליד ביץ'-בר; מספיק כיסא שיזוף, ושמישהי תציע פרישייק צונן מפעם לפעם.

אני מיציתי את הישיבה הסטטית דיי מהר. מבט חטוף ימינה, שמאלה ולתוך הים גילה לי מפעילי מצנחי רחיפה. שאלתי אם זה אפשרי עבורי, וכשהם הסכימו – החלטתי. יאללה, עושים! זו הייתה חוויה מעולה, רתמו אותי לציוד בעודי יושב על הכיסא, הסירה הגיעה וחיברו אותי אליה וכשניתן האות, תרמו כולם את חלקם כדי להניף אותי לאוויר והופ אני מרחף בגובה מסתכל על הנוף יפהפה של כל רצועת החוף מלמעלה. בנחיתה, שוב פגשתי את הצוות שבעדינות הנחיתו אותי ישירות לתוך הכיסא.

אחר הצהריים (האחרונים) יצאנו למסאז' (אחרון). אני ויתרתי וחיכיתי לבנות בחוץ, כשאני מעביר את הזמן בקשקוש עם המעסות בהפסקתן. תוך כדי השיחה עבר ברחוב בחור עם עגלת אוכל, והן התאספו סביבו כדי לקנות ארוחת של אחר הצהריים. החלטתי להצטרף. הן לא כל כך הבינו, שלא לומר האמינו, כשביקשתי לקנות מנה גם לעצמי.

"אבל זה חריף!" הזהרו אותי. "אני מאוד מקווה שזה חריף," עניתי ולקחתי מנה של בשר טחון עם לא יודע מה עוד היה בפנים – אבל טעים.

בשלב הזה כבר הייתי צריך לגבות מהן כסף על כרטיסים... הרגשתי שאני השחקן הראשי בהצגה "הזר החריף": אני אוכל, והן, במקום לאכול את המנות שלהן, נעמדו מסביבי וחיכו במתח לראות מתי אשבר ואתחיל להזיע מרוב חריפות. האמת? אכלתי הרבה יותר חריף בחיי. הן לא האמינו למראה עיניהן – בטח לא כשאכלתי את הפלפל החריף השלם שהיה במנה. אחת מהן רצה בכל זאת להביא לי כוס מים, לכל מקרה. תודה על הדאגה, אבל ממש לא היה בהם צורך.

הבנות סיימו את המסאז', ויצאנו יחד לארוחת ערב אחרונה, הפעם במסעדה המעוצבת בתפאורה של טיגריסים. הזמנתי את סלט הפאפאיה ה-14 והאחרון לטיול הזה – סיומת נפלאה, אחד הטעימים שטעמתי.

בעודנו אוכלים מתחיל גשם זלעפות. באמת תהיתי איפה הוא היה עד עכשיו... כשסיימנו, המשכנו לקניון הצמוד למלון לקניות אחרונות ולבננה לוטי אחרונה בהחלט.

כבר 23:00 ואנחנו בארגונים אחרונים בחדר לקראת היציאה לשדה. הגשם, דרך אגב, עוד כאן – ולאורך כל הנסיעה לשדה וגם בזמן ההמראה.

29.07.2026, 03:30 לפנות בוקר

האורות של פוקט הולכים ומתרחקים מתחת לכנף המטוס. אנחנו בדרך לקונקשיין, חוזרים הביתה.

כשאני מסכם את המסע הזה, אני מבין שמעבר לנופים עוצרי הנשימה, לבריכות הקסומות ולשוקי הלילה התוססים – מה שנחקק באמת בלב הוא הביחד שלנו. ההרכב המצומצם והאינטימי של שלושתנו – אלינור, אריאל ואני – אפשר לנו להאט את הקצב, להביט אחד לשני בעיניים, לצחוק מכל הלב מאיזה תמרון לוגיסטי או מאכל מוזר, ולהרגיש קרובים מאי פעם.

מול כל מדרגה תלולה, אתגר נגישות או שבירת שגרה לא מתוכננת, הוכחנו לעצמנו שוב שכשיש רצון, הומור, ואת אלינור ואריאל לצידי – לנפש אין גבולות ואין מכשול שאי אפשר לעבור בחיוך. תאילנד העניקה לנו רגעים טהורים של שקט, צחוק משחרר וחופש אמיתי. אני חוזר הביתה מלא במסכות לשיער מ-7-Eleven וגם בהודיה עמוקה – על המסע, על המשפחה שלי, ועל הזכות לכתוב יחד עוד פרק מרגש ומעצים בסיפור החיים שלנו.