top of page

ויאטנם - סיפור דרך בכיסא גלגלים

כתבה מאת אהרן (אריק) ומוש למגזין "תדמית הנכים" משנת 1998.


בכתבה זו מסופר על הגעתו לראשונה של אריק ומוש לויאטנם, למספר ימים, טיול שלא השביע את סקרנותו. הו-צ'י-מין סיטי, הואה, האנוי והאלונג ביי- נוסטלגיה ומציאות על קצה המזלג.






בדצמבר 1998 הייתי צריך להיות נוכח בבנגקוק, בירת תאילנד, בסמינר לשופטים בספורט הקשתות, במסגרת תחרויות אסיה. בין סיום הטיול השני לתאילנד לבין תחילת הסמינר, נותרו לי תשעה ימים פנויים, אותם החלטתי לנצל להשלמת יעד שהצבתי לעצמי מזמן: ביקור הארץ שלא ירדה מהכותרות במשך עשרות שנים, בשל מלחמת העצמאות שלה בקולוניאליזם הצרפתי, ובעת מלחמתה באמריקנים, שנלחמו להנצחת משטר הקולונלים בדרום וייאטנם.


רבים מאיתנו זוכרים את השנים של המלחמה האיומה ההיא בדרום מזרח אסיה, שגבתה מהאמריקנים כ-57,000 קורבנות, ומצבא דרום וייאטנם כ-200,000. רק מעטים ידעו כי צבא צפון וייאטנם, שהצטייר כדמוני על ידי מכונת התעמולה האמריקנית, איבד כמיליון חיילים. בנוסף, נהרגו גם כחצי מיליון אזרחים וייאטנמים.


הנסיעה שלי נועדה, על אף קוצר הזמן, לנסות ללמוד, ולו מעט, מיהו העם הוייאטנמי, שהעולם המערבי גרם לדה-הומניזציה נוראה שלו.


על אף מציאותם של מקומות רבים, שהייתי רוצה לבקר בהם, בחרתי להתמקד בעיקר בשלוש ערים (וסביבותיהן): הו צ'י-מין סיטי (לשעבר סייגון), הואה - הבירה הקדומה של וייאטנם, והאנוי - בירת צפון וייאטנם, וויאטנם המאוחדת.


אופנועים ואופניים בעיר הו-צ'י-מין


התחלתי את הסיור בעיר הו-צ'י-מין, הנמצאת במרחק של שעת טיסה מבנגקוק. לשמחתי, מצאתי כי שדה התעופה צויד ב"אל-עלית" חדישה (אם כי לא בכיסא צר שמוצאם למעבר במטוס), כך שהגישה הייתה נוחה יחסית. לאחר עיכוב קצת להחתמת הוויזה, שהוסדרה מראש באמצעות הפקס, מצאתי את עצמי מחוץ לטרמינל, מנסה לאתר את מורה הדרך שהמתין לי. הטרמינל והרחבה שלפניו נראו מוזנחים למדי. המוני אנשים שהתגודדו שם, הדוחק וההמולה יצרו אווירת שוק והיקשו עליי להתקדם עם כיסא הגלגלים. תוך דקות איתר אותי המדריך ואנו עשינו דרכנו אל המכונית שהמתינה לנו. הייתה זו טויוטה קורולה, הרכבה מקומית של רכב חדש יחסית מפס ייצור ישן למדי, שהועבר על ידי היפנים לוייאטנם. הנסיעה לעיר הייתה נוחה, ועד מהרה ניתן היה להבחין בעקבות הנוכחות הצרפתית בוייאטנם.





העיר הו-צ'י-מין היא בעלת שדרות רחבות, והמבנים הקולוניאליים בולטים בסגנונם ובצבע הצהוב הטיפוסי כל כך. אי אפשר להתעלם גם מגורדי השחקים המתחילים לצוץ בעיר, כיאה לבירה הכלכלית של המדינה, אך במיוחד הימם אותי מראה אלפי האופנועים הקלים שהקיפו אותנו מכל עבר, שכמעט לא אפשרו למכוניות להתקדם. בוייאטנם יש מעט מאוד מכוניות, אין סוף אופנועים, וגם לא מעט אופניים.


התמקמתי במלון "רקס" שבחזיתו חמש מדרגות, החדר היה מרווח מאוד, עם שירותים רחבים מספיק לתמרון עם כיסא גלגלים. המלון, בעל הדקורציה בסגנון סיני, עורר אצלי מראות וקולות רדומים מסרטים, שעלילתם התרחשה בסייגון כשהייתה נתונה במלחמה.


הסיור בעיר החל במוזיאון להיסטוריה - אתר שמתאים ללמוד בו, על קצה המזלג, את קורותיו של העם הוייאטנמי. בכניסה למוזיאון מצויות מספר מדרגות, שבאמצעותן למדו המדריך שלי והנהג שבא לעזרתו כיצד להעלות כיסא גלגלים במדרגות. בימים שלאחר מכן התמודדנו עם מדרגות לרוב, ועם עוד מכשולים שונים ומגוונים.


המשכנו את הביקור בכמה מקדשים ופגודות שעניינו אותי, שכן הבודהיזם בוייאטנם שונה מזה התאילנדי ודומה יותר לבודהיזם הסיני.


בהו-צ'י-מין סיטי ביקרנו גם בשוק הגדול והמעניין, אך לאחר מעשה אינני ממליץ לעבור בו בכיסא גלגלים בשל הדוחק, ובעיקר הלכלוך והשפכים, הנדבקים לגלגלים ולידיים. כמו כן, ביקרנו ב"צ'יינה טאון", שאינה דומה לרובעים אלה שבמערב, אלא לאלה שבערי סין. עוד ביקרנו במפעל לעבודות "לאקר" - עבודות עץ יפהפיות (ריהוט, קופסאות וחפצים אחרים), משובצות ב"אם הפנינה", שעוברות עיבוד, ציפוי והברקה בשכבות רבות של לקה. לדברי רבים הן האיכותיות ביותר מסוגן. אסור להחמיץ, ולו גם כדי לראות את המוצרים המופלאים המופקים שם ב"עבודת נמלים".


ביום - במעמקי המחילות ובלילה - לחלקות האורז


היום הבא הוקדש לנסיעה למחוז קו-צ'י, הנמצא מצפון מערב לעיר הו-צ'י-מין. אזור זה התפרסם בזכות מערכת מורכבת של מחילות שנחפרה על ידי תושבי הכפרים באזור. התושבים עברו, בזמנו, להתגורר מתחת לאדמה כדי להימלט מההפצצות האמריקניות. ממחבואם מתחת לפני האדמה, המשיכו הכפריים לצאת בלילות לעבד את חלקות האורז שלהם. לוחמי מחתרת ה"וייאטקונג" המשיכו להילחם בצבא האמריקני ובצבא הקולונלים, כשהם צצים מהפתחים המוסווים, תוקפים ונעלמים שוב במעמקי המחילות, שקשה היה לאתרן בסבך הג'ונגל. לא יכולתי לרדת לתוך המחילות, אך ממילא המימדים שלי לא היו מאפשרים זאת, שכן הפתחים הותאמו למידות הקומפקטיות של לוחמי הוייאטקונג. עם זאת, הסיור בג'ונגל, והניסיון לאתר את הפתחים המוסווים ולנציץ לתוך המחילות , גרמו לי להתפעל מיכולת ההסתגלות המופלאה של האנשים. להשלמת התמונה, ציגו בפני המארחים דגמים של המלכודות שהותקנו נגד האמריקנים. עצם המחשבה להילכד במלכודת כזו, די היה בה כדי להעביר בי צמרמורת. הבנתי טוב יותר מדוע החיילים האמריקנים לצאת משם מהר ככל שיכלו.


בהו-צ'י-מין סיטי ביקרתי גם במוזיאון המלחמה ובאתרים מרכזיים אחרים, שהיו משניים בחשיבותם, לטעמי. הו-צ'י-מין סיטי היא "עיר עצורה", והתרשמותי הייתה שתושביה חיים בצל המלחמה ההיא. נראה כי הם משלמים עדיין גם את מחיר היותם בצד "הלא נכון".





ביום השלישי יצאנו לביקור בדלתא של נהר המקונג. בעיר מי-טהו עלינו על ספינה, שהשיטה אותנו על הנהר. הנהר אדיר בממדיו, והוא משמש עורק חיים מרכזי לאין ספור אנשי הסירות החיים עליו. דיירי הסירות עוסקים בכל מה שעשוי להביא אוכל אל פיהם כמו דייג, הובלת משאות ונוסעים, ועתה גם השטת תיירים.


ירדנו לבקר בבית איכרים ב"אי האורכידאות". מהספינה הורידו אותי לסירת משוטים קטנה, שבה שטנו בין התעלות החוצות את האי. אורכידאות לא ראיתי שם, אך המטעים עם עצי פרי שונים היו מטופחים להביא. זכיתי אפילו להכיר זן חדש של דקל קוקוס הגדל בתוך המים. העלייה אל האי והמסלול אל "בית האיכרים הטיפוסי" הזכירו לי טירונות צה"לים בבוץ. למרות שמורי הדרך התעקשו לשכנע אותי כי האיכרים שרו וניגנו לנו היו "חובבנים", הנאתי מהנגינה לא נפגמה. עם זאת, שמחתי להגיע למסעדה בה יכולתי לשטוף את הגלגלים והידיים מבוץ שדבק בי.


מהו-צ'י-מין סיטי טסתי לעיר דא-נאנג, שם ביקרתי במוזיאון המוקדש לתרבות ה"צ'אם" - התרבות של תושביה המקוריים של וייאטנם, שהתקיימה בטרם נכבשו על ידי הוייאטנמים, אשר פלשו לטריטוריה הזו מהצפון לפני כאלפיים שנה. כיום נשארו רק כפרים בודדים של בני הצ'אם, שעדיין מדברים בשפתם המקורית, מרביתם באזור הואר - דאנאנג ומיעוטם באזור הדלתא של נהר המקונג בדרום וייאטנם.


ביקרנו בעיר העתיקה הוי-אן, שבה מקדשים סיניים יפהפיים, בעבר היה שם נמל מסחרי משגשג, אשר הביא אליו מהגרים סיניים, שצאציהם חיים שם עד היום, וכם גם קהילה יפנית ששגשגה שם עד מלחמת העולם השנייה.


בעיר הואה כמעט הקמתי הרמון


מהוי-אן דרך מעבר ההרים, הוי-אן, לעיר הואה, בירתם הקדומה של מלכי וייאטנם, ששלטו משם עד לכיבושה של וייאטנם על ידי הצרפתים. בשלב זה של הנסיעה התחלפה לה ההרגשה הקשה, שהייתה לי בהו-צ'י-מין סיטי, בזכות המדריך המקומי, לוק. הוא "איש העולם הגדול", שביקר כבר בארה"ב, והיה פתוח וחברותי. גם האנשים באזור הזה היו פתוחים יותר, מסבירי פנים ולהוטים לפתוח בשיחה עם כל תייר.


בערב יצאתי מהמלון לשוטט על שפת הנהר, "הואנד" החוצה את העיר. על כל צעד ושעל עצרו אותי לשאול, לתחקר, או לנסות למכור לי איזה פסלון, או עסקת חבילה לשייט על הנהר. משעשעות במיוחד היו הנשים, שפתחו בסדרת שאלות קבועה: "מהיכן אתה?". "מישראל"... לאחר מכן עברו לשלב התחקור האישי: "איפה המאדאם?". "בבית". "אה וכמה בייביס?". "שתיים". וכך הלאה וכך הלאה, עד שכמעט בניתי לי הרמון.


המלון שבו שהיתי, "סייגון מורין" שמו, נבנה על ידי הצרפתים בשנת 1934 ושופץ לאחרונה. המלון יפה, מרווח מאוד (למרות שהחדרים אינם מותאמים לנכים), וממוקם על שפת הנהר. חמש מדרגות קידמו את פני בכניסה, אך רמפות נוחות הובילו מהרחוב אל הגינה הפנימית, כל שיכולתי לצאת ולבוא כרצוני מבלי שאזדקק לסיוע.


הואה היא הבירה הקדומה, כאמור, ובה נמצא ה"סיטרל", מתחם הארמון של מלכי וייאטנם, שנבנה בסגנון העיר האסורה בבייג'ין, והוא כולל את פגודת טיין-מו והמוזיליאום של המלך טו-דוק באתר קברות המלכים, הבנוי מדרגות לרוב. המדריך והנהג סחבו אותי במסירות רבה בכל המתחם, ולעיתים התגייסו לעזרתנו גם מדריכים אחרים ותייריהם. לא פסחנו על אף אתר עד ש"כבשנו" את המתחם כולו.






הארד-רוק-קפה בהאנוי


מהואה טסתי להאנוי. לשמחתי, לא שוכנתי ב"האנוי-הילטון" (כך כינו האסירים האמריאנים שנפלו בשבי הוייאטנמי, את מחנה האסירים בו נכלאו), אלא במלון חביב בשם גואומן. במלון אין חדרים מיוחדים לנכים אך הוא מרווח מספיק, והשירות בו היה מצוין. בפגישה מקרית עם מנהל המלון נתבקשתי לסייע לו במידע על התאמות לנכים, ויש לי היסוד להאמין, שכבר בעתיד הקרוב יותאמו שם מספר חדרים לנכים.


האנוי, בירת וייאטנם מאז ימי השלטון הצרפתי, היא עיר בעלת מבנה קולוניאלי קלאסי. משולבים בה מקדשים מעניינים לצד מבנים בסגנון אירופאי. כאלו הם רבים מהמבנים המאכסנים את משרדי הממשל שראיתי, וכזה הוא גם ביתו של הו-צ'י-מין. בסמוך לו נמצא המוזליאום של הו-צ'י-מין, שבחזיתו משמר צבאי לזכר המנהיג הנערץ עליהם, ומולו אנדרטת החייל האלמוני. אותי עניינו יותר המקדשים וצורת החיים של האזרח הפשוט. לכן השתדלתי למצוא זמן להסתובב ברחובות, לבחון את החנויות והמסעדות העממיות. ארוחת צהריים שארדנו לי המארחים במסעדת "הארד רוק קפה", המגישה "אוכל וייאטנמי טיפוסי", הייתה אכזבה קשה. השילוב בין האוכל הטוב והדקורציה המערבית הסינתטית פשוט לא עובר טוב, לטעמי.


מהאנוי נסענו לראות את הנוף האטרקטיבי ביותר בוייאטנם, "האלונג ביי". זהו מפרץ בצפון מזרח המדינה, שבו כ-3000 איים. התצפית באיים היא אכן חוויה מיוחדת בשל המבנה המיוחד שלהם. הגרך להאלונג ביי מתמשכת לא מעט זמן, בשל תשתית הדרכים הקשה והמשובשת. את שני הנהרות באמצע הדרך חצינו על גבי מעבורות, שלוח ההפלגות שלהן "גמיש" כך עברנו דרך של כ-150 ג"מ בחמש שעות.

עם זאת, גם הדרך היא חוויה בפני עצמה, ואפשרה התבוננות באנשים ובאורחותיהם יותר מקרוב.




למחרת הגיעי להאלונג ביי, יצאנו להפלגה של כחצי יום על ספינה בין האיים המעניינים מאוד למראה, שהזכירו לי את ההרים באזור גווילין שבסין. גם כאן יש סיפורים עממיים על הדרקון, (שההרים הם החטים שעל גבו), הנם את שנתו במעמקים, והס מלהעירו שכן כל תזוזה שלו מלווה ברעידת אדמה. הים היה חלק, והאיים נראו מסתוריים באובך שעטף אותם. הייתה זו חוויה מושלמת, שאליה התלוותה גם ארוחה נפלאה שהוכנה על הסיפון.







הזמן שעמד לרשותי נגמר מהר, והסקרנות - כרגיל - לא באה על סיפוקה. לא ביקרתי באזורי ההרים. לא פגשתי בשבטי המיעוטים, ולא פקדתי את אתרי הנופש על חוף הים. אין ספק, אם כך, שעוד אחזור לביקורים נוספים.







47 צפיות0 תגובות

Kommentare


Post: Blog2_Post
bottom of page